נזק אגבי ונזק לדורות

בימים האחרונים מתחוללת סערה תקשורתית וחברתית סביב הסרט נז״א (נזק אגבי – הכינוי לנזק שייגרם לגוף או לרכוש של אזרחים בלתי מעורבים בלחימה, כתוצאה מפעילות נגד חיילי האויב), שזכה בפרס השופטים בפסטיבל וונציה. נראה לנו שלא ניתן להתעלם מהאירוע, ויש להתייחס לכך בכיתה.

            מטרות השיעור:

• הפנמה של חשיבות חופש הביטוי, לצד הבנת הגבולות והאחריות הכרוכים בשימוש בו.
• היכרות עם תופעות היסטוריות של פעולה נגד העם היהודי מתוכו, ובחינת משמעותן.
• הבנת חשבון הנפש כתהליך פנימי, כן ואמיץ, שמטרתו בחינה עצמית ותיקון ולא הפניית אצבע מאשימה כלפי חוץ.
• עשרת ימי תשובה כהזדמנות לתיקון: חיבור הדיון האקטואלי לימים אלה, המזמינים את האדם לבחון את עצמו, את מעשיו ואת אחריותו.

חופש הביטוי וגבולותיו

חופש הביטוי הינו חירות בסיסית במשטרים דמוקרטיים. ההגנה על חופש הביטוי חשובה במיוחד כאשר הדברים הנאמרים אינם תואמים למיינסטרים הדעות הציבורי. סיכמה זאת במשפט מפורסם הסופרת אוולין ביאטריס הול (שייחסה אותו לוולטר):

״אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם״.

• חישבו על מקרה בו היתה אמירה שהרגיזה אתכם מאוד – האם הייתם רוצים ״לסתום את הפה״ למי שאמר אותה? מדוע?
• מדוע בכל זאת חשוב לאפשר לדעות כאלה להשמע?
• ציינו אירועים היסטוריים אותם אתם מכירים מידע כללי או משיעורי היסטוריה, בהם אולצו אנשים שאמרו דברי חוכמה לסתום את פיהם. מהו הנזק הנגרם מכך?
• מה יכול לעזור לנו להכיל דעות מנוגדות לשלנו? הציעו טיפים!
• כיצד אנחנו יכולים לעדן ולמתן את השיח בכיתתנו?

אך כמו זכויות וחירויות דמוקרטיות נוספות, גם זכות זו אינה מוחלטת, ומוגבלת במקרים מסויימים. כך למשל קבע שופט בית המשפט העליון האמריקני, אוליבר וונדל הולמס, כי חופש הביטוי אינו מתיר לצעוק ״אש!״ בתוך תיאטרון הומה אדם (דבר שיגרום למנוסה כללית, ואולי אף לנפגעים).

• האם ומדוע לדעתכם במקרים כדוגמת זה שמובא בפסיקתו של השופט הולמס יש להגביל את חופש הביטוי?

גם החוק הישראלי מגביל את חופש הביטוי במקרים מסויימים. כך למשל קובע סעיף 103 לחוק העונשין הישראלי כי ״מי שהפיץ בשעת לחימה, ובכוונה לגרום בהלה בציבור, ידיעות שיש בהן כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה בעמידתם בפני האויב, דינו – מאסר חמש שנים; התכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר עשר שנים״; כך גם סעיף 134 א׳: ״המפרסם, מדפיס או משעתק פרסום ויש בו כדי להמריד, דינו – מאסר חמש שנים והפרסום יחולט.״

• האם לדעתכם צודק החוק הישראלי בהגבלות אלו? נמקו.
• האם לדעתכם הסרט נז״א (על פי מה שפורסם בתקשורת, שכן ההנחה היא כי התלמידים לא צפו בו) חוסה תחת הגנת חופש הביטוי או לא? נמקו.

רקדני ״מה יפית״ לאורך הדורות

בנאום לכבוד ״חג הפועלים״ ב-1 במאי 1936, אמר ברל כצנלסון:

״היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?

אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות־נפש, פרוקלמציות (=כרוזים), הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק (=האיכר) הרוסי.

אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים (=בוגדים) ודגנרטים (=מנוונים מבחינה מוסרית). צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על־ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט״.

• מהי התופעה נגדה יוצא כצנלסון? האם אתם מסכימים איתו?

אכן, העם היהודי ידע לאורך הדורות כל מיני ״רנגטים ודגנרטים״, שעל מנת למצוא חן בעיניי השליטים הגויים ו/או הרוח השלטת, פעלו נגד עמם. כך למשל יוספוס פלביוס (לסרטון העוסק בשאלה זו ראו כאן. שימו לב – יש לצפות ראשית בסרטון ולבחון התאמתו לכיתה); ויכוחי דת בין נוצרים ליהודים בימי הביניים, אותם הובילו פעמים רבות יהודים מומרים שרצו למצוא חן בקרב בני דתם החדשה (למשל ויכוח פריז או ויכוח ברצלונה); או עלילות דם שהופצו או חוזקו בידי יהודים (למשל עלילת הדם בגרודנו).

• מה לדעתכם יכול להוביל יהודים לכדי ״אוטואנטישמיות״ ופעולות נגד עמם?
• מה לדעתכם צריך להיות היחס כלפי יהודים כאלו?
• הזכרנו לעיל את חשיבותו של חופש הביטוי וההגנה עליו במיוחד במקרים בהם הדברים הנאמרים צורמים לאוזננו. אך האם כל מה שמותר לומר הוא גם מוסרי?…

ועוד נקודה לסיכום: בין נז״א לעשרת ימי תשובה

חשוב לומר כי הביקורת על הסרט נז״א ויוצריו לא באה לטשטש את הצורך בבחינה עצמית. אנו נמצאים בעיצומם של עשרת ימי תשובה לקראת יום הכיפורים – ימים בהם נוהגים, עוד יותר מבשאר השנה, לערוך חשבון נפש.

אך עם זאת, חשבון נפש הוא תהליך פנימי – לכן למשל מבקש הרמטכ״ל לצפות בסרט, על מנת לבחון האם יש אמת בטענותיו (אשר לפחות חלקן שקריות, לפי דבריו), בקשה שטרם נענתה על ידי יוצרי הסרט. כאשר ״חשבון הנפש״ נעשה בעיקר כלפי חוץ – ועוד בקרב קהל אוהד למסר של הסרט – נדמה כי המטרה אינה חשבון נפש אמיתי, אלא אחרת, וכי אין בה אומץ אמיתי, אלא ניסיון למציאת חן.