זכרון והיסטוריה – חורבן ותקומה

ימי ״בין המצרים״ בהיסטוריה היהודית

הימים של תמוז ואב הם ימים קשים בהיסטוריה היהודית. לאורך הדורות אירעו בימים אלו פורענויות גדולות. נציין רק כמה מהן:

• ב-ט׳ בתמוז הובקעו חומותיה של ירושלים בידי הבבלים לקראת חורבן בית המקדש הראשון, שחרב בסופו של דבר ב-ז׳ באב (שנת 586 לפנה״ס).
• ב-י״ז בתמוז הובקעו חומותיה של ירושלים בידי צבא רומא לקראת חורבן בית המקדש השני, שאירע ב-ט׳ באב (שנת 70 לספירה).
• ב-ט באב של שנת 1290 הורה אדוארד הראשון על גירושם של יהודי אנגליה. גירוש זה היה למעשה הגירוש המלכותי הראשון (מתוך סדרה ארוכה מאוד של גירושים) שחוו יהודי אירופה בימי הביניים.
• באמצע אותה המאה, בחודש תמוז, אירעה שריפת התלמוד בפריז.
• ב-ט באב של שנת 1492 הסתיים גירוש ספרד.
• על פי המסורת היהודית אירעו עוד כמה דברים בתאריכים אלו: ראו כאן.
• ניתן לצפות בסרטון של מכון מגלי״ם על חורבן הבית הראשון או על חורבן הבית השני.

בעקבות הרצון לשמר את הזכרון ההיסטורי לדורות הבאים, נקבעו בהלכה היהודית מנהגי אבלות וצומות, כמו גם אמירה של קינות. בשיעור זה נדון בשאלה האם בכלל חשוב לשמר את הזכרון של האירועים שאירעו בעבר, ועל ההשלכות שלו על ההווה והעתיד.

שלילת הגלות וההיסטוריה היהודית

קראו את דבריו של חיים הזז, ב״הדרשה״ (למקור), והשיבו על השאלות שלאחריהם:

להיסטוריה היהודית. אני רוצה לבאר למה. סבלנות רגע אחד… ראשית, אני אתחיל מזה שאין לנו היסטוריה כלל.[…] לא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו. כמו שהם היו מכבים לנו את המנורה בשבת וחולבים לנו את הפרה בשבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם. אבל היא לא שלנו, לא שלנו כלל וכלל! משום שאנחנו לא עשינו אותה. משום שאנחנו היינו עושים אותה אחרת, משום שלא רצינו שתהא כזו, ורק אחרים רצו והם הכריחו אותנו לקבלה, בעל־כרחנו, וזה כבר ענין אחר לגמרי… במובן זה, וגם כן בכל שאר המובנים, שימו לב: וגם כן בכל שאר המובנים. אין לנו היסטוריה משלנו, משל עצמנו. האם יש לנו? זה ברור! משום כך אני מתנגד לה, איני מכיר בה והיא לא קיימת בשבילי! יותר מזה, איני מכבד אותה.

[…] הביטו! תחשבו רגע.. מה יש בה? הנה, השיבו לי: מה יש בה?.. גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם. ועוד הפעם גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם. ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד ועוד, וכך עד אין סוף… הנה היא מה, וזה הכל! סוף כל סוף זה… זה… משעמם עד מוות, פשוט משעמם!

[…] פשוט, ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות. לא גיבורים וכובשי־עולם, לא שליטים ובעלי־מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דווּיים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. לכל הפחות לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. לאיזה שד ללמד אותם קלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: "חֶברה! לנו אין היסטוריה! מיום שגָלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדור־רגל".

• האם אתם מסכימים לקביעתו של הזז, כי ״אין לנו היסטוריה״? נמקו.
• בדבריו של הזז ישנה ביקורת קשה על כך שההיסטוריה היהודית נטולת גיבורים, וכי היא היסטוריה של צער וחורבן. האם אתם מזדהים עם קביעה זו? נמקו.

הדברים של הזז מהווים ייצוג חריף של רעיון ״שלילת הגלות״, שהיה מרכזי באתוס החלוצי-הציוני. החלוצים הציונים – שרבים מהם הגיעו לארץ מתוך בריחה מן הגלות ומה שהיא מסמלת: מסורת, דת, הכנעת-ראש פני השלטון הנוכרי – רצו ליצור בארץ ישראל את ״היהודי החדש״. יהודי זה אינו מרכין ראש, אינו מדוכדך, ובאופן כללי מסיט את ראשו מן העבר ומפנה את מבטו אל ההווה והעתיד.

• האם לדעתכם על מנת ליצור דבר חדש (הקמה של משפחה חדשה, מעבר למקום-מגורים חדש וכדומה) ישנו הכרח ״למחוק את העבר״ או להתנער ממנו? נמקו.

לשם מה ללמוד היסטוריה? מהי היסטוריה?

גם פרופ׳ אליעזר שביד עמד על כך שבני דורנו אינם מתעניינים בעבר ובהיסטוריה, ותוך כדי כך עסק במהותה האמיתית של ההיסטוריה.

קראו את דבריו (במידת הצורך, ניתן לקרוא רק את הקטעים המודגשים):

״זה שורש מבוכתו של אדם בן זמננו. שהוא מסרב לעבר. כיחיד ריבון על עצמו מלכותו בהווה, ובכל הווה מחדש. העבר, אפילו עברו האישי, הוא כמעט אויבו. לעולם היה רוצה להיות צעיר, משמע – נטול עבר, עכשיוי לנצח, בא העבר ששוב איננו שליטים עליו, ומגביל את ההווה כדי לכוונו לעתיד מסוים. אדם בן זמננו מתקומם נגד ההשתלטות הזאת אף שאין הוא מצליח להשתחרר ממנה. הוא שואל וחוזר ושואל: מדוע יש לפנות מקום לעבר? מדוע יש לחיות מעשים שאחרים עשו, להגות מחשבות שאחרים הגו, או לנהוג על פי המנהג שהנהיגו האבות? מדוע יש ללמוד היסטוריה ולא כל שכן להזדהות אתה? ואמנם, עובדה ניצחת היא כי בזמננו מצטמצם והולך הענין בהיסטוריה ועמו מצטמצם והולך הענין בתרבות. הרי זה מעין שיח מכביד שאי אפשר להיפטר ממנו ועל כן יוצאים ידי חובתו בהצצה חפוזה.

[…] אומה הנאבקת על חירותה, הישגיה וקשייה בהווה הם העתיד של מאבקה בעבר, אומה הבונה לה בית במולדתה, בנינה וגם חורבנה בהווה הם העתיד של מפעליה ומחדליה בעבר, והדעת נותנת שהחוקר בעבר מנקודת הראות שבהווה מחפש בו אותו ענין המקשר ביניהם.

[…] גרעינה של ההתעניינות בהיסטוריה הוא הקשר הרצוני, הערכי, שבין הדורות. ועל כן אמרנו: יחס מכוון של החוקר בהווה אל העבר מעוגן בעובדה שההווה שהוא מצוי בו הוא עתידו של אותו עבר, ושני הזמנים קשורים עוד זה לזה בהיותם צפויים לעתידם המשותף. ההיסטוריה היא, איפוא, הציור שיש לו לציבור האנושי, החי חיים משותפים, על הדרך שעשה יחדיו מנקודת הראשית (כפי שהוא זוכר אותה עכשיו) ולקראת תכלית שאליה הציבור הזה שואף.״

(אליעזר שביד, היהודי הבודד והיהדות, עמ׳ 70-66).

• חשבו: כיצד מגדיר שביד ״היסטוריה״?
• מהו הקשר, לפיד שביד, בין זיכרון והיסטוריה, ובין עבר-הווה-ועתיד?
• לאור דבריו של שביד, מהי החשיבות בלימוד ההיסטוריה ובזכירתה?
• דומה כי אין חולק על כך שחיילי צה״ל, בכל הדורות – וגם במלחמת חרבות ברזל – ״עושים היסטוריה״. לאור דבריו של שביד – אילו ערכים יונחלו לדעתכם לדורות הבאים באמצעות מלחמת חרבות ברזל?
• כיצד אנו בהווה יכולים לדאוג לכך שהערכים הללו יונחלו ויישמרו גם לדורות הבאים?

גם חברי הקיבוצים בדורות שלאחר קום המדינה, החלו אט אט לחזור בהם מהתפישה הקיצונית של ״שלילת הגלות״. ראו למשל דברים שכתב בשנת 1964 חבר קיבוץ יפעת, ישראל ביטמן, בבטאון התנועה הקיבוצית ״שדמות״:

״אם יהיו בנינו משוחררים לגמרי מאותו הרגש היהודי העמוק, מ׳צער ישראל׳ המעלה את ה׳גניחה היהודית׳, ספק הוא אם ישמור על זיקתו השורשית לעמו ולמולדתו״.

• הסבירו במילים שלכם את טענתו של הכותב.
• האם אתם מסכימים עם טענה זו? נמקו.
• לאור הדברים שראינו אצל שביד, מדוע לדעתכם אותה ״גניחה יהודית״, אותו סבל גלותי ממנו ניסו להתנער דורות החלוצים הראשונים, היא חלק מרכזי בשמירת הזיקה השורשית של דור הבנים לארץ ולמולדת?

חורבן ותלישות

לאור כל הדברים שלמדנו, מובנת תוכחתו של ברל כצנלסון לחברי תנועת נוער חלוצית-ציונית, אשר החליטה בשנת 1932 להוציא למחנה קיץ את חניכיה בתשעה באב. כצנלסון פותח את דבריו בקביעה כי פשוט וברור שהדבר לא נעשה בכוונת-מכוון, אלא כתוצאה מחוסר שימת-לב לתאריך ולמשמעותו.

קראו את המשך דבריו (למקור המלא):

״כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות-עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מיוחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות-עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום-הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מונח לפני, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י. ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה ליצור את ״ציון הלא תשאלי״ וביאליק לא היה יכול לכתוב את ״מגילת האש״.

• למה מתכוון כצנלסון באומרו כי לולא זכרון החורבן לא היה זוכה עם ישראל לתקומה?
• לסיכום השיעור: כתבו נקודה אחת שהתחדשה או התחדדה אצלכם בעקבות השיעור, ולקח אחד אותו אתם לוקחים אתכם להמשך.
• ניתן לצפות בקליפ המצורף, ולאחר מכן לשאול את התלמידים: מדוע לדעתכם השיר של חנן בן ארי ״אמן על הילדים״ נבחר ללוות את הקליפ? בחרו משפט מהשיר ו/או קטע מהקליפ שנגע בכם במיוחד, הסבירו מדוע הוא נגע בכם, וכיצד הוא קשור לנושאים אותם למדנו בשיעור זה?