הערה: השיעור מתאים ליום פטירת הרצל כ' בתמוז (בד"כ בחופש), ליום הרצל הרשמי (יום הולדתו י' באייר) וללימודי היסטוריה בכיתות הרלוונטיות.

בנימין זאב הרצל

דומה שאין מנהיג המייצג יותר את התנועה הציונית מאשר בנימין זאב הרצל. הוא הונצח באין ספור צורות (ניתן לשאול את התלמידים על המקומות השונים בהם הונצח) משמות פרטיים (כמו של הרמטכ"ל הרצי הלוי) ועד לשמות ערים, רחובות ובית הקברות הממלכתי של מדינת ישראל.

תולדות חייו ומעשיו של הרצל נחקרו כמעט בכל היבט, ומספר הסרטים, המאמרים ומערכי השיעור שהוכנו בהקשר למעשיו הוא רב מאוד. להלן נזכיר מעט את פעולותיו של הרצל ונתמקד בשלושה תחומים שלעיתים נוטים פחות להזכירם כאשר עוסקים בדמותו.

ניתן לדון ולהשתמש בכל חלק ממערך השיעור בפני עצמו

ראשית- מה הרצל בעצם עשה?

שירו המיתולוגי של יורם טהר לב "הרצל וכל האדונים הנכבדים" מסכם רבות מפעולותיו ורומז לאירועים רבים בחייו ובעיקר בהקשר לפעילותו בשבע שנות חייו האחרונות- השנים בהם הקים את התנועה הציונית.

מומלץ לבקש מהתלמידים לזהות אישים ואירועים שונים המוזכרים בשיר ולנסות להגדיר מתוכו מה היו הישגיו המשמעותיים של הרצל.

לניתוח הנושאים השונים המופיעים בשיר.

תרומתו של הרצל לתקומת העם היהודי

מקובל לציין כי הרצל תרם לתקומת העם היהודי באמצעות שלושה נושאים עיקריים:

א. תפיסת הציונות המדינית

לפיה יש לפעול למען הקמתה של מדינה יהודית לא רק בהתיישבות טיפין טיפין ובהקמת עוד יישוב ועוד בית ("שיטת הציונות המעשית") אלא בעשייה "בגדול". בפנייה לאומות העולם, למדינאים ולמעצמות ובנקיטת מהלכים דיפלומטיים גלויים כדי להשיג פתרון מלא וברור שיאפשר את שיבת עם ישראל לארצו ("משפט הכלל"). הרצל בפעילותו מול מנהיגי העולם (הגם שלא עלתה יפה בימי חייו) סלל את הדרך להישגים מדיניים שהגיעו שנים מאוחר יותר כמו הצהרת בלפור (1917) הצהרת סן רמו (1920) והחלטת האו"ם על הקמת המדינה (1947).

לדיון בכיתה: מה היתרונות והחסרונות של גישתו של הרצל לעומת הגישות האחרות? האם גישתו של הרצל רלוונטית לימינו?

אמצעי עזר: לפניכם שני מאמרים שנכתבו בשנים האחרונות העוסקים במורשת שתי התפיסות (מדינית ומעשית) ומשמעותם לימינו, בכל אחד מהמאמרים נסו לסכם את טיעוניו ולדון מה היתרונות והחסרונות הקיימים בכל אחת מהשיטות.

• מאמר של ראש הממשלה בנימין נתניהו במלאת מאה שנים להצהרת סן רמו
• מאמר של ד"ר אייל לוין ביחס לכ"ט בנובמבר

ב. ארגון המוסדות הציוניים

רעיונות או מוסדות רבים מובלים בידי מנהיגים בעלי שיעור קומה כריזמה ויכולת ארגון המקדמים רעיונות ותמורות. פעמים רבות עם מותו או היעלמותו של המנהיג לא נותר מי שימשיך אחריו והרעיון או המוסד דועך. הרצל דאג להקים תוך זמן קצר רשת מוסדות עצמאיים, חזקים ודמוקרטיים שהנהיגו את התנועה הציונית ואפשרו את המשך פעילותה גם לאחר פטירתו הפתאומית. ראו בסרטון המצורף המציג את מבנה המוסדות הציוניים.

לדיון: האם אתם מכירים סוגים של ארגונים ומוסדות שאפשרו המשכיות גם לאחר פטירת מייסדיהם? האם אתם מכירים מקרים בהם הארגון (כלכלי, חברתי, מדיני וכד׳) לא החזיר מעמד לאחר דור המייסדים? מה ניתן לעשות כיצד לאפשר המשכיות ארגונית במסגרות שונות?

ג. הפריצה לדעת הקהל

הרצל שהיה בפועל איש תקשורת ותיאטרון הכיר את משמעותה של התקשורת המודרנית בת זמנו ועשה ככל שביכולתו כדי להביא את הבעיה היהודית לדעת הקהל העולמית. "הרצל היה הראשון שפרץ את מחסום דעת הקהל היהודית והעולמית  והפך את עניין הפתרון הלאומי לשאלת היהודים מסוגייה הנדונה בכתבי עת ..שאין להם תהודה רבה… לעניינה של דעת הקהל העולמית … הרצל העמיד את הרעיון הציוני על מפת העולם" (שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו, עם עובד, 1989, עמ' 106)

לדיון: האם גם בנושאים ערכיים קיים הכלל "לא פרסמת-לא עשית"? מתוך הכרות עם קורות חייו ופעילותו – כיצד  הצליח הרצל  לקדם את הפריצה לדעת הקהל בהעדר אמצעים מדיניים או כלכליים?

להעשרה: מאמר אקדמי בנושא (שאינו מתאים לתלמידים) ובתוכו דוגמאות רבות לפעילותו התקשורתית של הרצל שניתן להביא בפני התלמידים.

נעסוק כעת בעוד שלוש נקודות אותם ניתן ללמוד ממורשתו של הרצל

כוחו של חזון

לפניכם קטע מיומנו של הרצל:

אם אמצה את קונגרס באזל במילה שאזהר שלא להגותה ברבים הרי היא זו: בבאזל ייסדתי את המדינה היהודית. אם אומר זאת היום בקול יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, ידעו זאת כולם (יומן הרצל 3.9.1897, בתוך: יורם חזוני, מדינה יהודית, הוצאת שבולת, 2029, עמ' 85)

לדיון: מה קרה 50 שנה מאוחר יותר? מה נתן להרצל להאמין בחזון זה? מה ניתן ללמוד מכך?

לפניכם מספר קטעים שנכתבו לאחר פטירתו של הרצל; השיר המצורף נשמת הרצל שנכתב סמוך לפטירתו; וקטע שכתב לאחר פטירתו ההיסטוריון בנציון נתניהו.

"את הליקוי העיקרי ראה הרצל לא בהעדרו של הרגש הלאומי אלא בנחיתות הגלותית  שבה שקועה האומה היהודית. במילים אחרות בהערכה העצמית הדלה של כוחות העם.. האמונה של העם בכוחות עצמו היא התנאי להופעתו של רצון השחרור שלו.. הרצל התחיל עוקר מן השורש התבטלות עצמית זו ..בכל הזדמנות שהייתה לו השמיע בקול רם :עם ישראל הוא חזק וכביר ובעם זה עצורים כוחות איתנים.. לפיכך יש בכוחם של היהודים לחולל את מפעל ההצלה שלהם.. באותו יום שבו נאמין בעצמנו אמר הרצל תסתיים מצוקתנו המוסרית.. הייתי מסכם את כל תפיסתו של הרצל ביחס לתנאים הפנימיים לשחרורו של העם בשלוש מילים: האמינו, העזו ורצו. אנו קרובים לירושלים באותה מידה שאנו רוצים בירושלים זו השאלה של הרצון  המפעם בתוכנו  תפקידנו הוא לעורר רצון זה ולדרבן אותו (בן ציון נתניהו, חמשת אבות הציונות, עמ' 119, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 19-21)

לדיון: מה המורשת המרכזית שלקחו יהודים בני התקופה מעוצמת החזון של הרצל? כיצד מורשת זו באה לידי ביטוי בשיר ובקטע?

לדיון: "חוזים" ואנשים המעלים רעיונות הנראים מופרכים באותה עת נתפסים תכופות כהוזים ורבים אינם  מתייחסים אליהם ברצינות. כיצד נדע להבחין בין "חוזה" לבין "הוזה"? האם בחברה שלנו היום יש מקום ל"חוזים" (או "חולמים")?

מדינת היהודים או "מדינה יהודית"

ויכוח ארוך שנים עוסק בשאלה האם הרצל התכוון להקים מדינת יהודים-קרי מדינה בצביון ליברלי מערבי שתיועד ליהודים כדי לאפשר את הצלתם, או "מדינה יהודית" – שבה יתקיים צביון יהודי משמעותי.

בשנים האחרונות הולכות ומתחזקות התפיסות כי הרצל דגל בסוג כזה או אחר של "מדינה יהודית". זיקתו העמוקה לתרבות היהודית ולמורשת ההיסטורית והדתית שלה נחקרה בספרו של יורם חזוני, (מדינה יהודית, הוצאת שבולת, 2000) ובקובץ מקורות עשיר ומעניין ונח לשימוש שהוציא משרד החינוך בשיתוף מרכז הרצל) כדאי לדון לאור המקורות הנ"ל באמרתו של הרצל "הציונות היא שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים" – הן מהזווית הדתית והן מהזווית החילונית.

חובת האחדות

הרצל עשה ככל שביכולתו כדי למקד את התנועה הציונית בהשגת מדינה יהודית ונמנע מעיסוק בנושאים שהיו עשויים לפלג את התנועה. כך הוא נהג ביחס לשאלת דתיים חילוניים כאשר נאבק בכל כוחו שהתנועה הציונות לא תעסוק בנושאי חינוך וזהות וכך נמנע מעיסוק בשאלות כלכליות חברתיות. תפיסה זו של הרצל נוסחה לימים בידי זאב ז'בוטינסקי בתור תפיסת "חד נס", כדאי לעיין במאמר זה)

לדיון: מהי ההשלכה העכשווית של תפיסתו של הרצל? האם הדבר אפשרי? האם יש שוני בין תקופות רגועות יחסית בהם העם יכול לעסוק בשאלות שונות לבין תקופות בהם יש סכנה קיומית כמו בימיו של הרצל או אולי בימינו ולכן יש למקד את העיסוק בנושאים קיומיים וביטחוניים בלבד?

להעשרה:

להאזנה לספר מדינת היהודים:

על הרצל מתוך "סיפורם של היהודים"