במערך זה נכיר את עולם המושגים הזה, ננסה להבין יחד מהו מקומם ותפקידיהם של ארגונים אלו המכונים "החברה האזרחית" לעומת מוסדות המדינה בכלל ובשעת חירום בפרט.

באין מדינה יש אזרחים?

צפו בשניים או יותר מתוך סדרת הפרקים בסדרת "באין מדינה יש אזרחים" שהפיק ערוץ כאן 11 (יש לשקול איזה מהפרקים מותאם לתלמידיכם)

בקשו מהתלמידים להשיב לאחר הצפייה:

• עם איזה אתגר התמודדו המתנדבים המוצגים בפרק?
• מה הייתה הציפיה מהמדינה ומוסדותיה במקרה זה?
• מדוע לדעתכם הדבר לא נעשה?

מה זה בעצם ארגוני חברה אזרחית?

כפי שצפינו בתוכנית, אירועי המלחמה המחישו את חשיבותה של החברה האזרחית – ננסה להבין את משמעותו.

חברה אזרחית מוגדרת על פי מחקר של האוניברסיטה העברית (מאת מיכל אלמוג ואיתי גרינשפן) בצורה הבאה:

"מרחב עצמאי הכולל מוסדות, ארגונים, רשתות חברתיות ופרטים (והערכים שהם מביאים איתם) הנמצא בין תחומי הפעילות של המשפחה, המדינה והשוק, והמאופיין על ידי מערך של כללים אזרחיים שבו בני אדם מתאגדים באופן וולונטרי על מנת לקדם מטרות ואינטרסים משותפים״.

משימת כתיבה:

• הסבירו את המושג במילים שלכם.
• הביאו שלוש דוגמאות לארגוני חברה אזרחית מתחומים שונים, ובעזרתה לסווג את ארגוני החברה האזרחית לאור מטרותיהם (רווחה, חינוך, דת, מטרות פוליטיות, איכות סביבה וכו')
• מה היחס בין הארגונים הללו למוסדות המדינה?
• נסו להציע איזה משרד ממשלתי מקביל לכל אחד מארגוני החברה האזרחית שרשמתם בדוגמאות.

"בדיעבד" או "מלכתחילה"

ישנם שתי גישות לקיומם ולתפקידם של ארגוני החברה האזרחית:

"בדיעבד" – לפי גישה זו, הציבור מממן באמצעות מיסים את המדינה ומוסדותיה וראוי לכן שהם יעניקו את מכלול השירותים בהם משולבים אנשי החברה האזרחית. בהתאם, ארגוני חברה אזרחית נאלצים להתערב במקומות שבהם המדינה מועלת בתפקידה זה, אולם יעדם הסופי הוא שהמדינה תיקח את האחריות על עצמה בחזרה.

"מלכתחילה" – לפי גישה זו, לתפקיד של מדינה ישנם גבולות (היקף האחריות של מדינה היא מחלוקת ארוכת שנים בין סוציאליסטים לליברלים שלא נכנס אליה כרגע…) וברור שהמדינה אינה מסוגלת בכלל לספק את כל צרכי האזרחים. על פי גישה זו התארגנויות מקומיות של אזרחים, מתאימות יותר לספק מענה מיטבי לצרכים שונים, והן חיוניות לקיומה של חברה בריאה כי הן המעניקות לאזרחים תחושה של נתינה ומעורבות ההופכת אותם לאזרחים ולאנשים טובים יותר.

במסורת היהודית

היהדות מעלה על נס את תפיסת החסד, (מומלץ להרחיב בערך זה) חסד הוא עשיית מעשה "מעבר למה שנדרש", וקיימת חובה ערכית על כל אדם לעשות ככל יכולתו כדי לסייע לחבריו ולציבור מעבר לחובותיו החוקיים. עזרה הדדית שאינה חובה ואינה ממוסדת מטעם מוסדות המדינה, אך היא חובה מוסרית ערכית כחברה. תפיסה זו מופיעה שוב ושוב בסיפורי אבות האומה, בציווי הנביאים ובמסורת היהודית על כל גווניה וקהילותיה.

בתפיסה הליברלית המערבית

גם בתפיסה הליברלית המערבית יש חשיבות רבה לתפקידם של ארגוני החברה האזרחית מעבר לתפקיד המדינה. אחד ההוגים שדגל בגישה זו היה אלקסיס דה טוקוויל, שבספרו על ארצות הברית ("הדמוקרטיה באמריקה") טען כי תפיסת ההתנדבות האזרחית שבמסגרתה אזרחים פועלים בצורה עצמאית ואינם תלויים במדינה או ממתינים למעורבותה, היא העומדת מאחורי עוצמתה של אמריקה.

בהתייחסו לאגודות האזרחיות השונות באמריקה ציין דה טוקוויל:

 "רק השפעתם ההדדית של בני אדם זה על זה (מרצונם החופשי) מחדשת רגשות ודעות, מרחיבה את הלב ומפתחת את רוח האדם"

משימת כתיבה:

• עם אילו מהגישות אתם מזדהים של "בדיעבד" או "לכתחילה"? נמקו את תשובתכם
• באילו תחומים לדעתכם המדינה היא זו שחייבת לפעול, ולא גוף אזרחי בשמה? מדוע?
• באילו מקומות על המדינה לעשות את מלאכתה אך ברור שיש מקום גדול להתנדבות?
• באילו מקרים יעיל יותר שארגונים אזרחים פועלים ולא המינה באופן ממוסד?

 דגש למורה: התשובות לשאלות הנ"ל נתונות במחלוקת הן ברמה העקרונית והן הפרקטית, בכל מקרה חשוב להבהיר לתלמידים שלא מדובר במצב דיכוטמי ש"המדינה צריכה לעשות הכל" לעומת "המדינה לא עושה כלום והמתנדבים עושים במקומה", אלא במציאות מורכבת.

ניתן לדון בנושא זה לאור דוגמאות שונות מימי המלחמה

• הגנה על ישוב מפני מחבלים
• הבאת ממתקים לחיילים
• דאגה לפעילויות בידור למפונים
• מתן סיוע כספי שיאפשר למשפחות מפונים להתקיים
• ביקור אצל פצועי המלחמה
• דאגה כלכלית למי שאיבדו את מקום עבודתם
• השגת ידיים עובדות לטובת חקלאים שנותרו ללא עובדים
• השתתפות המונים בהלוויות חיילים בודדים

על חסד

חשוב להדגיש:

ישנם בהחלט תחומים שהם אחריותה של הממשלה ובכך שהיא לא מלאה את תפקידה היא בהחלט כשלה ומעלה באמון הציבור. עם זאת, לא ניתן לצפות מהממשלה להיענות בצורה מלאה לכל הצרכים. וודאי שלא בשעת חירום. הקולקטיב "מדינה" מטבעו נוקשה, מתקשה להתאים לשינויים, כפוף לכללים (כמו פרסום מכרזים, בעייה בהשגת תקציבים, מגבלות משפטיות, חוסר כח אדם  ועוד) ומתעדף לפי סדר העדיפויות הלאומי, שאינו תמיד מסוגל לספק מענה לצרכים נקודתיים.

התייחסות מאוזנת יותר לתפקידה של המדינה בתנאי חרום, מאפשרת להצביע על כשלים אבל גם להבין את מגבלות יכולת המענה הממשלתי, ולהדגיש את האחריות האישית של אזרחים ואת הזכות והחובה שלהם לסייע למדינה ולסייע זה לזה בשעת מצוקה.

צפו בסרטון על החסד בשעת המלחמה וענו על שאלות לדיון בכיתה:

• מה המסר העולה מהסרטון?
• מה השוני בינו לבין המסר העולה מהסרטונים "באין מדינה יש אזרחים" אותם ראיתם בתחילת המערך?
• עם איזה מהמסרים אתה מזדהה יותר? האם לדעתכם לסדרה "באין מדינה" היה מסר פוליטי מסוים מעבר להצגת פעילותם של המתנדבים?
• האם אתם חשים שהפעילים השונים הם "פראיירים"?
• איך המשפט הזה גורם לכם להרגיש?

כדאי לעיין גם בכתבה "גאווה להיות פראיירים".

משימת כתיבה: מהן ההשלכות האישיות והציבוריות של ראיית  את המתנדבים כ"פראיירים" לעומת אפיונם כאנשים הראויים לשבח?

כדאי מאוד לסיים בסקר בקרב התלמידים אילו התנדבויות הם עצמם מבצעים בימי המלחמה ולהציע להם מגוון אפשרויות.

הלקח מהחודשים האחרונים: יותר התנדבות – פחות ביורוקרטיה ממשלתית

קראו את המאמר הבא מאת הרב חיים נבון וענו: מה הלקח העולה מדברי הרב נבון ביחס לשאלת היחס בין חברה אזרחית לארגון ממשלתי?

אחרי שגילינו כמה רצון טוב יש לנו, אנחנו צריכים להרעיף אותו על סביבותינו גם בימים כתיקונם

כשגיסי המ"פ יצא הביתה, אחרי חודשיים בשטח, הנחנו שיגיע עטור ברעמת שיער פרועה ובמדים מטונפים. במקום זה גילינו קצין כמו־בריטי, עם תספורת מוקפדת ומדים מעומלנים. "זו התספורת הכי יפה שראיתי עליך אי פעם", התפעלה אשתי, אחותו של הלוחם הבכיר. הנ"ל הסביר: "זה מהסַפּרים של מעלות". מתברר שבכל יום בשעה 13:00 סגרו ספרי מעלות את מספרותיהם, ונסעו כולם לספר בחינם את המילואימניקים שהגנו על עירם. "ואיפה ערמות הכביסה?" שאלנו, והלוחם חייך: "נשות מעלות באו בכל יום לעשות לנו כביסה".

הרבה ביקורת נשמעה בחודשים האחרונים על תפקוד רשויות המדינה בתחילת המלחמה. אם מדובר בביקורת על חרפת המחדל הביטחוני – היא מוצדקת לגמרי, אך לא עליה אני מדבר כאן. כוונתי לביקורת על "המחדל האזרחי": למה מתנדבים היו צריכים לפנק את החיילים במנגל, להציע עזרה בשיעורי בית לילדי המילואימניקים ולהזמין את המעגל הרביעי של המפונים לנפוש בצימר שלהם? למה המדינה לא עשתה זאת?

ככלל אצבע, נדמה לי שעדיף לשאול פחות מה המדינה עשתה בשבילנו. בזיכרון הפוליטי הישראלי הטיעון הזה מתועד במילותיו של הפוליטיקאי הססגוני שמואל פלאטו־שרון. זה רץ לכנסת ב־1977, זכה במספר קולות שהספיק לשני מנדטים, אך רשם ברשימה רק את עצמו, ולכן איבד את המנדט השני. פלאטו־שרון נהג לצעוק בכנסת על יריביו הפוליטיים: "מה אתה עשית בשביל מדינה?!"

את הדרישה הזו העלה לפניו פוליטיקאי חשוב בהרבה. בנאום ההשבעה שלו ב־1961 ניסח הנשיא הדמוקרטי ג'ון פ' קנדי תביעה מהדהדת: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות בשבילך; שאל מה אתה יכול לעשות בשבילה". לפני שהיה נשיא כיהן קנדי כסנטור מטעם מדינת מסצ'וסטס. שישים שנה לאחר מכן הצהיר הסנטור הדמוקרטי ממסצ'וסטס, אד מרקי: "הגיע הזמן שנשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילנו". מתברר שהמפלגה הדמוקרטית השתנתה לא מעט בעשורים שעברו מאז קנדי. אך מי שעסוק תמיד במיצוי זכויותיו, מי ששואל תמיד מה המדינה עושה בשבילו – תמיד כועס ותמיד ממורמר. מי ששואל מה הוא יכול לעשות למענה – חי חיים אחרים לגמרי.

מה באמת מביא אנשים לעשות למען מדינתם? בעיקר עובדה אחת: שהמדינה היא כלי ביד העם. המדינה יקרה לאזרחיה לא כשהיא מבטאת בירוקרטיה אזרחית, אלא כשהיא מייצגת את רוחו של עמם ואת סמליו העתיקים. הגדודים שצעדו לעזה לא הניפו אישורים מביטוח לאומי ולא קראו מפסקי בית המשפט העליון, אלא תקעו בשופר וצעקו "שמע ישראל". וכשזוכרים שהמדינה היא כלי בידי העם, מבינים גם שיש לעם כלים נוספים מעבר לה. המדינה לא צריכה לעשות הכול. כשאזרחים נלהבים באים לחיילים עם סירים של קוסקוס חם, מתנדבים לשמרטפות קבועה על ילדי המילואימניקים או מציעים לשלם במקומם בשווארמה, הם אינם ממלאים את מקומה של המדינה אלא מבטאים בעצמם רוח לאומית בריאה וחיונית.

אלפיים שנה לא הייתה ליהודים מדינה. בשנים הללו למדו אבותינו איך יהודים דואגים אלו לאלו בלי תיווכם של מנגנונים בירוקרטיים ריכוזיים ונוקשים. ההיסטוריון הדגול שלום בארון העיד: "בכל תולדותינו, כנראה מעולם לא גווע יהודי ברעב בעודו חי בקהילה יהודית" – וזאת למרות עוניין הנורא של הקהילות הללו. הסופר עמוס עוז ציין פעם בהתפעלות שבקהילות היהודיות של הגלות לא היה איש שלא למד קרוא וכתוב. נחמה ליבוביץ כתבה שאפילו בקהילה היהודית הענייה, הנידחת והמרודה ביותר לא היו הומלסים. הערים המפוארות בעולם, אמרה ליבוביץ, אינן יכולות היום להתפאר בכך. מן הסתם עוז וליבוביץ הגזימו קצת – אך לא הרבה. העיירה היהודית הייתה רחוקה מלהיות מושלמת, אך רוח הנתינה והערבות ההדדית הביאה בה להישגים חברתיים יוצאי דופן.

יש כאלו שהלקח שלהם מגל ההתנדבות במלחמה הוא שצריך להעצים את הבירוקרטיה הממשלתית, כי אין סיבה שעם יהיה תלוי ברצון הטוב של אנשיו. המסקנה שלי היא הפוכה: אחרי שגילינו כמה רצון טוב יש לנו, אנחנו צריכים להרעיף אותו על סביבותינו גם בימים כתיקונם. ברור שצריך רשת ביטחון ממשלתית עבור אלו שאין מי שידאג להם. אך ככל שאנחנו דואגים לאנשים שסביבנו, פחות מהם יהיו זקוקים לרשת הזו. אני לא מכיר אף אדם שמצא עבודה דרך לשכת התעסוקה; אני מכיר עשרות מובטלים שמצאו עבודה דרך ידידים ומכרים שדאגו להם.

מבלוריתו של גיסי למדתי שההתנדבות האזרחית אינה פתרון דחק שבדיעבד, אלא התרחיש הרצוי לכתחילה: שום משרד ממשלתי לא היה מפיק תספורת כל כך מוצלחת.

הפוסט חברה אזרחית ומדינה בימי מלחמה הופיע לראשונה ב-חמ"ל מורים.