בשלב זה לא ברור מה יעלה בגורל התוכנית ומה יהיו השלכותיה אולם האירוע מאפשר לנו לדון עם תלמדינו בהקשרים ההיסטוריים והערכיים של פינוי תושבי הרצועה.

חלק א – פינוי אוכלוסייה בהיסטוריה העולמית

במהלך המאה העשרים היו כמה מקרים בהם פונתה האוכלוסייה של אחד או שני הצדדים ממקום מושבם לאזור אחר בעקבות סכסוך דמים ממושך. בחלק מהמקרים הדבר נעשה בכפיה, בחלק – במסגרת הסכם בין-לאומי.

עיינו בתיאור האירועים בהם בוצעה העברת אוכלוסייה (המכונה גם טרנספר) במהלך המאה העשרים ודונו בשאלה – מה דומה ומה שונה בין המציאות שעמדה ברקע להעברות אוכלוסייה אלו לבין המציאות הנוכחית ברצועת עזה.

• הסכם לוזאן (חילופי אוכלוסין בין טורקיה ליוון)
• גרוש הגרמנים בעקבות מלחמת העולם השנייה (כדאי להתמקד בעיקר באירועים בפולין ובצ'כסלובקיה)
• חילופי האוכלוסייה בין הודו לפקיסטן
• חילופי האוכלוסייה בקפריסין (בתחתית הערך)

חלק ב – רעיון הטרנספר והסכסוך היהודי ערבי

מאז ראשית העימות היהודי ערבי עלו על סדר היום הצעות שונות לפתרון העימות. המרכזית שבהם הייתה חלוקת ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית ומדינה ערבית, אולם הצעה זו נדחתה בידי האוכלוסייה הערבית שהעדיפה מלחמה על פני הסכם שלום.

• כך קרה בשנת 1937 בעת דחיית ההצעה של ועדת פיל
• בעת הצעת תוכנית החלוקה בשנת 1947

• בפתיחת מלחמת הטרור הפלסטינית בשנת 2000

• ובהמשך הלחימה מרצועת עזה ששיאה בטבח שהחל ב-7.10.2023

ניתן לדון בכיתה על דרכים אחרות שהוצעו לפתרון הסכסוך והסיבות לכישלונם.

אל מול כשלון רעיון החלוקה, היו לאורך השנים הוגים יהודים ולא יהודים שהציעו לפנות בהסכמה את האוכלוסייה הערבית משטחי ארץ ישראל.

• עיינו בציטוטים הבאים של ברל כצנלסון (ממנהיגי תנועת העבודה) משנת 1937 ושל שר המושבות הבריטי הדוכס מדבונשיר, משנת 1943
  • ברל כצנלסון
  • הדוכס מדובנשיר

• למקורות נוספים בהקשר לעמדתם של מנהיגים ציוניים ביחס לרעיון פינוי התושבים הערבים ראו כאן
  • חוו את עמדתכם המנומקת על דבריהם.
  • מדוע להבנתכם ההצעות לא יצאו אל הפועל?

חלק ג – מלחמת העצמאות

במהלך מלחמת העצמאות עזבו רבים מערביי ארץ-ישראל את בתיהם והפכו לפליטים בשטחי ארץ-ישראל שנותרו בידי מדינות ערב כמו יהודה שומרון ורצועת עזה, או בשטחי מדינות ערב השונות. חלק מהערבים נטשו את בתיהם בעצמם וחלק גורשו בידי כוחות צה"ל לאחר שהאוכלוסייה הערבית ניסתה למנוע את הקמת מדינת ישראל ולהשמיד את הישוב היהודי בארץ.

תוך כדי המלחמה וגם עם סיומה נדרשה ישראל לאפשר את שובם של הפליטים, אך סירבה לעשות זאת. בבתיהם של הפליטים התיישבו מאות אלפי עולים שהגיעו מרחבי העולם ורבים מכפריהם ועריהם הפכן לישובים יהודים.

• להבנתכם – מה גרם או הוביל למדיניות זו? מדוע?
• מה דעתכם על מדיניות זו? האם היא מוצדקת?

לכיתות מתאימות כדאי לעיין בדיונים שנערכו בממשלת ישראל באותה עת ולעמוד על הנימוקים שגרמו לישראל להימנע משיבת הפליטים.

חשוב לציין!!!

• בכל שטחי ארץ ישראל שנותרו בידי הערבים עם סיום מלחמת העצמאות לא נותר יהודי האחד. הישובים היהודים שהתקיימו באזור כמו גוש עציון או הרובע היהודי בירושלים נחרבו ותושביהם נרצחו או גורשו
• במהלך מלחמת העצמאות והשנים שלאחריה גורשו מאות אלפי יהודים ממדינות ערב, פעמים רבות (כמו בעיראק ומצרים) תוך גזל רכושם, וזאת ללא שום פעילות מצידם כנגד האוכלוסייה המקומית. בניגוד לפליטים הערבים מארץ ישראל שנותרו ברובם בתנאי מצוקה במחנות פליטים תוך הסתמכות קבועה על סיוע בינלאומי, הפכו היהודים שגורשו מארצות ערב במדינת ישראל לאזרחי מדינת ישראל והם וצאצאיהם חיו והשתלבו בה הצלחה רבה

על גרוש יהודי ארצות ערב צפו בסרטון:

חלק ד – רעיון פינוי האוכלוסייה 2025-1948

במהלך השנים עלו הצעות שונות לפינוי תושבים ערבים מהשטחים עליהם שלטה מדינת ישראל, אולם הם לעולם לא הבשילו למציאות ממשית. אירועי העברת אוכלוסייה היחידים שבוצעו בשטחים עליהם שלטה מדינת ישראל היו העברתם בכפיה של תושבי חבל ימית מבתיהם במסגרת הסכם השלום עם מצרים בשנת 1982 וגירושם של תושבי גוש קטיף מבתיהם בשנת 2005 במסגרת תוכנית "ההתנתקות".

חוו את עמדתכם המנומקת – האם יש להתייחס באופן שונה ל-

• העברת אוכלוסייה יהודית והעברת אוכלוסייה ערבית?
• העברה של אזרחי המדינה משטח אחד בשליטתה לשטח אחר שבשליטתה, לבין העברה משטח מסוים לשטח אחר לחלוטין שמצוי תחת שליטה של ישות מדינית אחרת?
• חלק מהתומכים הנלהבים מפינוי יהודים מבתיהם במסגרת "הסדרי שלום" שונים, מתנגדים בנחרצות לרעיון פינוי האוכלוסייה העזתית. מה לדעתכם הסיבה לכך?

חלק ה – פינוי תושבי רצועת עזה

מאז החלה מלחמת "חרבות ברזל" מתלבטת מדינת ישראל בשאלת "היום שאחרי ברצועת עזה". המציאות ובה ארגון החמאס לא הושמד, רוב האוכלוסייה המקומית מזדהה אתו, תושבי ישראל חוששים ובצדק מפני הישנות הטבח ומגלים ברובם אי אמון באוכלוסייה הפלשתינאית, ובנוסף – סוגיית שחרור החטופים הקורעת את לב כולנו עדיין לא נפתרה, כל אלו מקשים על תוכנית "היום שאחרי".

• אילו רעיונות אתם מכירים לפתרון קבוע לבעיית עזה לאור הנסיבות הנוכחיות?
• מהם לדעתכם היתרונות והחסרונות של פתרונות אלו (להרחבה בנושא, ניתן להשתמש בראיונות כבסיס לשיעור או כמתן עבודה לתלמידים)

רבים טוענים כי תושבי עזה עצמם כמו גם חלק מהערבים תושבי יהודה ושומרון מעוניינים להתפנות לאזורים אחרים בעולם (ראו נתונים) כיצד לדעתכם ישראל צריכה להתייחס למציאות זו ומדוע?

בעקבות תוכנית הנשיא טראמפ (בסרטון המצורף) עלה רעיון העברת האוכלוסייה (הטרנספר) על סדר היום.

• לפניכם שלוש תגובות – מה הנימוקים של כל אחד מהם? עם מי מהם אתם מזדהים יותר ומדוע?
  • העיתונאי עמיחי אתאלי
  • העתונאי מתן צורי
  • ד"ר אבי שילון

סיכום

• מה התחדש לכם היום בשיעור?
  • מבחינת העובדות.
  • מבחינת הרעיונות.
• שתפו במחשבות או בתובנות שלכם מהשיעור – מה אתם לוקחים ממנו?

הפוסט תכנית פינוי עזה של הנשיא טראמפ—האמנם מזרח תיכון חדש? הופיע לראשונה ב-חמ"ל מורים.

או שיש לנו משהו עמוק יותר שמחבר אותנו, וממשיך מאז ועד היום?

במערך זה, נדון על גורל ויעוד של העם שלנו. על עבר ועל הקשר להווה ולעתיד, באמצעות היכרות עם דבריהם של בן גוריון, ברל כצנלסון ואפילו הסופר הנודע מארק טווין.

ממקומות רבים מאוד הגענו

צפו עם התלמידים בקליפ המצורף של שיר השיירה שהפיקה קק"ל והניחו בפניהם את מילות השיר.

שאלות לדיון בכיתה:

• לפי פתיחת השיר, מה קישר בין היהודים שהיו מפוזרים ״במקומות רבים״?

• לפי השיר לאחר העלייה לארץ "מקצות ערב, מרוסיה ופולניה", נוסף עוד מאפיין שהתחיל לקשר בין היהודים הללו. מהו?

• האם אתם יכולים לחשוב על עוד מאפיינים המשותפים ליהודים ברחבי העולם, ולא הוזכרו בשיר?

• השיר מתעסק בשיירה שנמשכת "מהמאה שעברה" (הערה: הכוונה למאה ה-19, שכן השיר נכתב במאה ה-20). מדוע לדעתכם החליט המחבר להתחיל את השיירה במאה ה-19? הציעו הצעה אחרת לזמן בו "התחילה השיירה", ונמקו תשובתכם.

בין שתי תרבויות

בשיר בו עסקנו מוזכר גם "הזקן" – דוד בן גוריון – וחזונו להפרחת שממת הנגב.

במסמך "ייחוד וייעוד" אותו כתב בן גוריון, הוא כתב בין היתר את הדברים הבאים:

״אין אנו אלא אחד הגורמים המיצערים (=הקטנים) במערכת הכוחות האדירים הפועלים בעולם. לא רק בהכרעות בינלאומיות, אלא גם בקביעת גורל עמנו אנו תלויים בנסיבות ובתנאים שאין לנו שליטה עליהם. אפילו בביתנו פנימה אין אנו פטורים לגמרי מזיקה לגורמים בינלאומיים. ואף-על-פי-כן אין אנו רוצים ואין אנו רשאים לנער מעלינו האחריות הכבדה לבאות. אנו מעטים וחלשים מבחינת המספר והמשקל החמרי, אבל אין הכמות לבדה הכוח המכריע תמיד בחיי אדם ובתולדות עמים. סלילת אורח חיים חדש במעגלי ההיסטוריה אינה זכותם המיוחדת של עמים רבי-מספר. לא תמיד היו עמים עתירי אוכלוסים מורי-דרך לאנושות. גם בימים אלה עומדים בראש האומות לאו דוקא העמים המרובים ביותר באוכלוסים. לא סין והודו, אלא אמריקה ורוסיה נוהגות בעולם. בתולדות התרבות האנושית מילאו שני עמים קטנים, יהודה ויון, תפקיד גדול מכל העמים הגדולים שבימיהם ואחריהם, ועקבות השפעתם לא נימחו עד היום הזה. סגולות הרוח, סגולות נפשיות, מוסריות ושכליות, קובעות בהיסטוריה לא פחות מסגולות החומר, המשקל והמספר. סגולות הרוח מכריעות בשינוי פני ההיסטוריה ובפילוס נתיבות חדשות בהליכות אנוש. ואם נגרע חלקנו לגבי עמים אחרים מבחינת הכמות, לא נפלינו לרעה מאחרים מבחינת האיכות״.

משימת כתיבה: חלקו לתלמידים את הטקסט של בן גוריון ובקשו מהם להשיב:

• בן גוריון מעמיד זה מול זה שתי תרבויות היסטוריות: יהודה ויוון. לדבריו, "עקבות השפעתם לא נימחו עד היום הזה". מהם לדעתכם אותם מאפיינים שהחלו עוד בימי המאבק בין היהודים ליוונים, וממשיכים לפעם בעם ישראל גם בימינו אנו?

• נסו לחשוב על מאפיינים של "יהודה" ועל מאפיינים של ״יוון״ הבאים לידי ביטוי באורחות חיינו (הפרטיות והלאומיות). איזה מהיסודות כדאי לדעתכם לחזק? נמקו.

היהודי הנצחי

לפניכם קטע מתוך מאמר קצר שחיבר הסופר מארק טווין, הידוע בין היתר בזכות יצירותיו: "הרפתקאות תום סויר" ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין".

היהודים עשו מאבק מופלא בעולם הזה, בכל הדורות; ועשו זאת כשידיהם קשורות מאחורי הגב. המצרים, הבבלים והפרסים, מילאו את הפלנטה בקול ובהדר, ואז דעכו ונעלמו; היוונים והרומים הלכו אחריהם, עשו רעש עצום, ואז נעלמו; עמים אחרים קמו והחזיקו את הלפיד שלהם גבוה במשך זמן מה, אבל הוא נשרף, והם יושבים בדמדומים עכשיו, או נעלמו. היהודים ראו את כולם, חוו את כולם, ונותרו כפי שהיו תמיד, ללא הזדקנות, ללא חולשות של גיל, ללא היחלשות של חלקי הגוף, ללא האטה באנרגיות שלו, וללא הקהיית מוחם הערני והמפולפל. כל העמים הם בני תמותה מלבד היהודים; כל שאר הכוחות חולפים, אבל הם נשארים. מהו סוד האלמוות שלהם?

הפוסט ונמשכת שיירה – היהודי הנצחי והמתחדש הופיע לראשונה ב-חמ"ל מורים.

הימים של תמוז ואב הם ימים קשים בהיסטוריה היהודית. לאורך הדורות אירעו בימים אלו פורענויות גדולות. נציין רק כמה מהן:

• ב-ט׳ בתמוז הובקעו חומותיה של ירושלים בידי הבבלים לקראת חורבן בית המקדש הראשון, שחרב בסופו של דבר ב-ז׳ באב (שנת 586 לפנה״ס).
• ב-י״ז בתמוז הובקעו חומותיה של ירושלים בידי צבא רומא לקראת חורבן בית המקדש השני, שאירע ב-ט׳ באב (שנת 70 לספירה).
• ב-ט באב של שנת 1290 הורה אדוארד הראשון על גירושם של יהודי אנגליה. גירוש זה היה למעשה הגירוש המלכותי הראשון (מתוך סדרה ארוכה מאוד של גירושים) שחוו יהודי אירופה בימי הביניים.
• באמצע אותה המאה, בחודש תמוז, אירעה שריפת התלמוד בפריז.
• ב-ט באב של שנת 1492 הסתיים גירוש ספרד.
• על פי המסורת היהודית אירעו עוד כמה דברים בתאריכים אלו: ראו כאן.
• ניתן לצפות בסרטון של מכון מגלי״ם על חורבן הבית הראשון או על חורבן הבית השני.

בעקבות הרצון לשמר את הזכרון ההיסטורי לדורות הבאים, נקבעו בהלכה היהודית מנהגי אבלות וצומות, כמו גם אמירה של קינות. בשיעור זה נדון בשאלה האם בכלל חשוב לשמר את הזכרון של האירועים שאירעו בעבר, ועל ההשלכות שלו על ההווה והעתיד.

שלילת הגלות וההיסטוריה היהודית

קראו את דבריו של חיים הזז, ב״הדרשה״ (למקור), והשיבו על השאלות שלאחריהם:

להיסטוריה היהודית. אני רוצה לבאר למה. סבלנות רגע אחד… ראשית, אני אתחיל מזה שאין לנו היסטוריה כלל.[…] לא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו. כמו שהם היו מכבים לנו את המנורה בשבת וחולבים לנו את הפרה בשבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם. אבל היא לא שלנו, לא שלנו כלל וכלל! משום שאנחנו לא עשינו אותה. משום שאנחנו היינו עושים אותה אחרת, משום שלא רצינו שתהא כזו, ורק אחרים רצו והם הכריחו אותנו לקבלה, בעל־כרחנו, וזה כבר ענין אחר לגמרי… במובן זה, וגם כן בכל שאר המובנים, שימו לב: וגם כן בכל שאר המובנים. אין לנו היסטוריה משלנו, משל עצמנו. האם יש לנו? זה ברור! משום כך אני מתנגד לה, איני מכיר בה והיא לא קיימת בשבילי! יותר מזה, איני מכבד אותה.

[…] הביטו! תחשבו רגע.. מה יש בה? הנה, השיבו לי: מה יש בה?.. גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם. ועוד הפעם גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם. ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד ועוד, וכך עד אין סוף… הנה היא מה, וזה הכל! סוף כל סוף זה… זה… משעמם עד מוות, פשוט משעמם!

[…] פשוט, ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות. לא גיבורים וכובשי־עולם, לא שליטים ובעלי־מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דווּיים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. לכל הפחות לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. לאיזה שד ללמד אותם קלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: "חֶברה! לנו אין היסטוריה! מיום שגָלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדור־רגל".

• האם אתם מסכימים לקביעתו של הזז, כי ״אין לנו היסטוריה״? נמקו.
• בדבריו של הזז ישנה ביקורת קשה על כך שההיסטוריה היהודית נטולת גיבורים, וכי היא היסטוריה של צער וחורבן. האם אתם מזדהים עם קביעה זו? נמקו.

הדברים של הזז מהווים ייצוג חריף של רעיון ״שלילת הגלות״, שהיה מרכזי באתוס החלוצי-הציוני. החלוצים הציונים – שרבים מהם הגיעו לארץ מתוך בריחה מן הגלות ומה שהיא מסמלת: מסורת, דת, הכנעת-ראש פני השלטון הנוכרי – רצו ליצור בארץ ישראל את ״היהודי החדש״. יהודי זה אינו מרכין ראש, אינו מדוכדך, ובאופן כללי מסיט את ראשו מן העבר ומפנה את מבטו אל ההווה והעתיד.

• האם לדעתכם על מנת ליצור דבר חדש (הקמה של משפחה חדשה, מעבר למקום-מגורים חדש וכדומה) ישנו הכרח ״למחוק את העבר״ או להתנער ממנו? נמקו.

לשם מה ללמוד היסטוריה? מהי היסטוריה?

גם פרופ׳ אליעזר שביד עמד על כך שבני דורנו אינם מתעניינים בעבר ובהיסטוריה, ותוך כדי כך עסק במהותה האמיתית של ההיסטוריה.

קראו את דבריו (במידת הצורך, ניתן לקרוא רק את הקטעים המודגשים):

״זה שורש מבוכתו של אדם בן זמננו. שהוא מסרב לעבר. כיחיד ריבון על עצמו מלכותו בהווה, ובכל הווה מחדש. העבר, אפילו עברו האישי, הוא כמעט אויבו. לעולם היה רוצה להיות צעיר, משמע – נטול עבר, עכשיוי לנצח, בא העבר ששוב איננו שליטים עליו, ומגביל את ההווה כדי לכוונו לעתיד מסוים. אדם בן זמננו מתקומם נגד ההשתלטות הזאת אף שאין הוא מצליח להשתחרר ממנה. הוא שואל וחוזר ושואל: מדוע יש לפנות מקום לעבר? מדוע יש לחיות מעשים שאחרים עשו, להגות מחשבות שאחרים הגו, או לנהוג על פי המנהג שהנהיגו האבות? מדוע יש ללמוד היסטוריה ולא כל שכן להזדהות אתה? ואמנם, עובדה ניצחת היא כי בזמננו מצטמצם והולך הענין בהיסטוריה ועמו מצטמצם והולך הענין בתרבות. הרי זה מעין שיח מכביד שאי אפשר להיפטר ממנו ועל כן יוצאים ידי חובתו בהצצה חפוזה.

[…] אומה הנאבקת על חירותה, הישגיה וקשייה בהווה הם העתיד של מאבקה בעבר, אומה הבונה לה בית במולדתה, בנינה וגם חורבנה בהווה הם העתיד של מפעליה ומחדליה בעבר, והדעת נותנת שהחוקר בעבר מנקודת הראות שבהווה מחפש בו אותו ענין המקשר ביניהם.

[…] גרעינה של ההתעניינות בהיסטוריה הוא הקשר הרצוני, הערכי, שבין הדורות. ועל כן אמרנו: יחס מכוון של החוקר בהווה אל העבר מעוגן בעובדה שההווה שהוא מצוי בו הוא עתידו של אותו עבר, ושני הזמנים קשורים עוד זה לזה בהיותם צפויים לעתידם המשותף. ההיסטוריה היא, איפוא, הציור שיש לו לציבור האנושי, החי חיים משותפים, על הדרך שעשה יחדיו מנקודת הראשית (כפי שהוא זוכר אותה עכשיו) ולקראת תכלית שאליה הציבור הזה שואף.״

(אליעזר שביד, היהודי הבודד והיהדות, עמ׳ 70-66).

• חשבו: כיצד מגדיר שביד ״היסטוריה״?
• מהו הקשר, לפיד שביד, בין זיכרון והיסטוריה, ובין עבר-הווה-ועתיד?
• לאור דבריו של שביד, מהי החשיבות בלימוד ההיסטוריה ובזכירתה?
• דומה כי אין חולק על כך שחיילי צה״ל, בכל הדורות – וגם במלחמת חרבות ברזל – ״עושים היסטוריה״. לאור דבריו של שביד – אילו ערכים יונחלו לדעתכם לדורות הבאים באמצעות מלחמת חרבות ברזל?
• כיצד אנו בהווה יכולים לדאוג לכך שהערכים הללו יונחלו ויישמרו גם לדורות הבאים?

גם חברי הקיבוצים בדורות שלאחר קום המדינה, החלו אט אט לחזור בהם מהתפישה הקיצונית של ״שלילת הגלות״. ראו למשל דברים שכתב בשנת 1964 חבר קיבוץ יפעת, ישראל ביטמן, בבטאון התנועה הקיבוצית ״שדמות״:

״אם יהיו בנינו משוחררים לגמרי מאותו הרגש היהודי העמוק, מ׳צער ישראל׳ המעלה את ה׳גניחה היהודית׳, ספק הוא אם ישמור על זיקתו השורשית לעמו ולמולדתו״.

• הסבירו במילים שלכם את טענתו של הכותב.
• האם אתם מסכימים עם טענה זו? נמקו.
• לאור הדברים שראינו אצל שביד, מדוע לדעתכם אותה ״גניחה יהודית״, אותו סבל גלותי ממנו ניסו להתנער דורות החלוצים הראשונים, היא חלק מרכזי בשמירת הזיקה השורשית של דור הבנים לארץ ולמולדת?

חורבן ותלישות

לאור כל הדברים שלמדנו, מובנת תוכחתו של ברל כצנלסון לחברי תנועת נוער חלוצית-ציונית, אשר החליטה בשנת 1932 להוציא למחנה קיץ את חניכיה בתשעה באב. כצנלסון פותח את דבריו בקביעה כי פשוט וברור שהדבר לא נעשה בכוונת-מכוון, אלא כתוצאה מחוסר שימת-לב לתאריך ולמשמעותו.

קראו את המשך דבריו (למקור המלא):

״כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות-עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מיוחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות-עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום-הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מונח לפני, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י. ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה ליצור את ״ציון הלא תשאלי״ וביאליק לא היה יכול לכתוב את ״מגילת האש״.

• למה מתכוון כצנלסון באומרו כי לולא זכרון החורבן לא היה זוכה עם ישראל לתקומה?
• לסיכום השיעור: כתבו נקודה אחת שהתחדשה או התחדדה אצלכם בעקבות השיעור, ולקח אחד אותו אתם לוקחים אתכם להמשך.
• ניתן לצפות בקליפ המצורף, ולאחר מכן לשאול את התלמידים: מדוע לדעתכם השיר של חנן בן ארי ״אמן על הילדים״ נבחר ללוות את הקליפ? בחרו משפט מהשיר ו/או קטע מהקליפ שנגע בכם במיוחד, הסבירו מדוע הוא נגע בכם, וכיצד הוא קשור לנושאים אותם למדנו בשיעור זה?

הפוסט זכרון והיסטוריה – חורבן ותקומה הופיע לראשונה ב-חמ"ל מורים.